אז מי איש השנה שלכם?
שיר השנה?
זמר השנה?
סרט השנה?
תוכנית הטלויזיה של השנה?
ספר השנה?
מכונית השנה?
האירוע של השנה?
...
וכך נמשכת הרשימה של ___ השנה. וכאילו אין די ברשימות טרחניות אלו, מתרגשות עלינו הצרות הללו פעמיים בשנה, שהרי הגויים האלו מוצאים להם זמן אחר לחגוג את ראש השנה שלהם. אז צפו לרשימות דומות בעוד כשלושה חודשים. רשמו והשוו.
שואל את עצמו אדם מהישוב: לשם מה חשוב לי לדעת מה כמה עיתונאים חושבים שיעניין אותי לדעת, מדוע ולמה הם מאמינים שמאורע זה או אחר חשוב לזכרו כהמאורע של השנה. את מי בכלל זה מעניין? עם יד על הלב, מישהו באמת זוכר מי היה איש השנה שעברה? שלא לדבר על שיר השנה לפני שנתיים? כל הסיכומים הללו נועדו להעסיק גדודים של עיתונאים משועממים שהעורך הטיל עליהם את המשימה הקבועה מדי שנה, שהרי יש למלא את העמודים הדשנים של מוספי החג. אז עם הרבה טקס בישבן מתכנסים להם אבירי התקשורת, מתווכחים להם בינם לבין עצמם האם היה זה אולמרט, מזוז או אובמה, או שאולי ציפי? את מי ראוי שנכתיר כ"איש של השנה"? ומה בכלל אומר התואר הזה? מילא היה זה פרס כספי או איזה דיבדנד שישולם לשיר השנה ולמי שכתב או שר אותו? למי ולמה זה חשוב לנו כל כך לערוך סיכומים ולהכתיר מיני אישים ותופעות כ"הכי " של השנה/עשור/מאה וכיוב'?
ראיתי לפני כמה ימים את מצעד שיר שנות הששים של מדינת ישראל. במתכונת כאילו אירויזיונית , עם פינות שידור מכל הארץ, ובהנחיית מי-אם-לא ירדנה היפה, נבחר השיר "ירושלים של זהב" לשיר הששים. אז מה זה אומר? שלא ידענו את משמעות השיר? ובמה בדיוק שיר זה עדיף, למשל, על עשרות ומאות שירים יפים אחרים? טעם של מי? אז על זה היתה לאחד מהמנחים המקומיים (מנקודת השידור בחיפה) של התוכנית תשובה ברורה: "צוות השופטים המקומיים כלל גם את חברי מועצת העיריה". אז בתור אקס-חיפאי לוקאל-פטריוט הרשו לי לפקפק בטעמם המוסיקלי של עסקנים חיפאים. קודם נראה את הטעם שלהם בשיפור מצב העיר.
ונזכיר גם את קטע האינטרנט המצחיק ביותר (אוסף קטעים אינפנטילים שמישהו מצא ב-YouTube), מצעד נוגחי הכדורגל הטובים ביותר בהסטוריה המפוארת של הכדורגל בארץ, וכמובן ספורטאי השנה (שוב פעם צוברי העילג והלא חכם במיוחד - סליחה, אבנר).
אז עם כך, הצבתי לי מטרה לשנה הקרובה: להיות הבלוגר של השנה...
מיכאל שלי
אז אם כבר להשתתף במשחק המטופש הזה, הרשו לי להציע שם אחר. לא, הוא אינו קשור לפוליטיקה, והוא גם לא דברן מי יודע מה. איננו יודעים כלל מה הוא חושב על בעיות העולם, או איזה שירים הוא אוהב לזמזם באמבטיה. לטעמי איש השנה הוא מייקל פלפס. אני לא חושב שצריך להסביר לכם מדוע. תיקון קטן: הוא כבר לא איש – זהו כריש.
אבל אם בכל זאת תרצו לדעת מדוע דווקא הוא, הסיבה פשוטה: בעוד חמישים שנה לא נזכור מי היה מאיר דגן (שחדשות ערוץ 2 הכתירו לאיש השנה), ואפילו את השם "אולמרט" לא נדע לאיית. ההישגים של פלפס, לעומת זאת, ישארו עימנו עוד הרבה הרבה שנים. מבחן הזמן הוא המבחן האובייטיבי היחיד.
בביתו בעמק
לכל מי שפספס, ראיון ענק עם מאיר שלו, אחד מגדולי הסופרים והפובליציסטים בישראל.
אני אישית חותם על כל מלה שלו:
http://www.keshet-tv.com/VideoPage.aspx?MediaID=46530&SourceID=25
אל תקרא לי לבן
חשבתי לכתוב על זה יותר בהרחבה, אבל זה פשוט לא נותן לי מנוח.
לפני ימים אחדים התראיין בטלויזיה איזה עיתונאי דרג ג' וטען בלהט ששוב קיפחו את מופז בגלל שהוא מזרחי. העיתונאי לא התעצל ומנה אחד לאחד את כל אנשי התקשורת שגם הם ברובם הגדול ממוצא אשכנזי, ובכלל למשמע דבריו יכולת להאמין שאנו נמצאים עוד אי שם בשנות החמישים.
חמתי עדיין בוערת בי, ותרשו לי וידוי קטן:
אני אשכנזי אסלי. גדלתי בשכונה אשכנזית וכל חברי בילדות היו כאלו. יתרה מזאת, פעם בדקתי את תמונת המחזור שלי בתיכון. מתוך כ-120 בוגרים, רק אחד מהם היה בעל שם ממוצא מזרחי. המגע הראשון שלי עם לא-אשכנזים היה בצבא. וזה היה, אני מודה, שוק לא קטן. אבל מאז – חדלתי להבחין בין מוצאם של חברי והסובבים אותי. זה פשוט לא מעניין אותי. הקריטריון היחידי בו אני שופט אנשים הוא טיבם. האם הם מעניינים, האם הם אמיתיים, האם הם חכמים, מהם כישוריהם, איך הם מתנהגים. ואני מרחיב ומיישם את אותם קריטריונים הן על חברים קרובים והן על "סתם" אנשים , בין אם הם פוליטקאים, ספורטאים, אמנים, סופרים, וכו'. יש רק קנה מידה אחד לשפוט אנשים – והוא מבחן האיכות.
בכל פעם שאני שומע מישהו מקטר על אפליה על רקע גזעי, אני מרגיש נפגע באופן אישי. זו פגיעה באינטילגנציה שלי. מכאן ואילך – אותו מבקר נהיה פסול ומחוק בעיני. חד וחלק.
ולגבי מופז, כמו שאמר מאיר שלו באותו ראיון איתו, הוא היה הרי רמטכ"ל ושר ביטחון. עמיר פרץ גם הוא היה שר ביטחון. שניהם, מה לעשות, לא היו מוצלחים (לדעתי). אין לזה שום נגיעה להיותם מזרחים. סתם אי כישרון.
אריה בחורף
אז אריה דרעי ניסה לחזור לפוליטיקה, אבל בית המשפט לא חשב שמגיעה לו הנחה. קלון הוא קלון. חוק הוא חוק. תקופת התיישנות היא תקופת התיישנות.
מעבר לנקודה המשפטית, ישנו גם האספקט הציבורי/חברתי.
לפי ההגדרה המילונית, קלון הוא פגם מוסרי בהתנהגותו של אדם.
מה זאת אומרת "תקופת התישנות"? העונש המשפטי יכול להסתיים, אבל הפגם המוסרי לא נעלם. קלון הוא מעין כתם קין, שמספר שנים קצוב אינו יכול למחקו. יש לדרעי לא מעט מעריצים, ואין ספק שמדובר באדם מוכשר.
תרשו לי לצטט את מה שכתב לאחרונה בני ציפר על דרעי:
"אני חושב שדרעי לא השתנה ולא יכול להשתנות. הוא פשוט לא נולד בשביל להיות דמוקרטי, כמו רבים מבני תנועתו, שרואים במשטר הדמוקרטי ובחברה הליברלית משהו שאפשר לסבול איכשהו, אבל באותה מידה הם היו סובלים משטר רודני או מונרכי או צבאי או כל משטר שהוא. כי בעצם המדינה היא בשבילם קליפה בלבד, שבה מה שחשוב מבחינתם הוא שיוכלו לחיות את חייהם העדתיים".
אם ישנה איזו שהיא תקווה ותקומה לירושלים, זה רק אם ייבחר ראש עיר חילוני. ניר ברקת הוא אולי לא הכריזמנטי שבמועמדים, אבל לפחות הוא נושא עימו איזה שביב של בשורה, חידוש ורעננות. ייכבד דרעי ויישב בביתו. מספיק שבענו מרורים ממנו וממפלגתו.
זה הכלכלה, טמבל
אובמה הוא הנשיא האמריקאי הבא. בדיוק כמו קלינטון בזמנו, הוא ייבחר בגלל המצוקה הכלכלית באמריקה. העסק סגור.
כבר לא מדובר במועמד שחור או במועמדת אשה, הרוב הדומם האמריקאי שנפגע אנושות בכיסו פשוט לא ייתן לרפובליקאים להמשיך.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!
