טוב חברים, לא חשבתם שבלוגר פוליטי כמוני ידלג על האפשרות ללהג מעט על האירוע הקוסמי שהתרחש השבוע במקומותינו. אוקינוסים של מלל כבר נשפכו ועוד ימשיכו לבעבע, אבל עם הציניות הידועה שלי הייתי רוצה ברשותכם לחלוק מספר הרהורים על אמריקה שהשחירה השבוע.
We Want Change
מישהו חכם אמר פעם שאזרח אמריקאי יחצה את האוקיינוס כדי להילחם למען הדמוקרטיה, אבל לא יחצה את הרחוב כדי להצביע בבחירות לנשיאות , או כפי שניסח זאת פעם גור וידאל: "חצי מהעם האמריקאי מעולם לא קרא עיתון. חצי אף פעם לא הצביע בבחירות. עליי לקוות שמדובר באותו החצי". 66 אחוזי הצבעה היו בבחירות האחרונות, הגבוהים ביותר מזה מאה שנה, כאשרהממוצע בדורות האחרונים היה של כחמישים אחוז. אז דברים אולי כן משתנים.
בניתוח קר של תוצאות ההצבעה, אובמה ניצח משום שהצליח לזכות במספר מדינות מפתח (פלורידה, אוהיו, אינדיאנה) וגם זאת רק בהפרשים קטנים מאוד. בסך הכל הוא קיבל כשבעה מיליון קולות יותר מאשר מקיין. בגלל שיטת האלקטורים, ניצחונו נראה כה סוחף. אבל המספרים נותרים בעינם: יש כחמישים מיליון אמריקנים שהעדיפו מועמד לבן, רפובליקני ושמרן. הם מייצגים את אמריקה הקלאסית, הישנה, הוואספית. הם לא הולכים לשום מקום. אותם 15-16 אחוזי הצבעה נוספים פשוט מלמדים על אוכלוסיות שהחליטו הפעם לקחת חלק בתהליך הדמוקרטי. אותם מהגרים היספניים, אסייתים, יחד עם המוני שחורים ושאר אוכלוסיות מיעוטים הם שהיטו את הכף לטובת אובמה. אם יש שינוי בדעת הקהל, הוא בזכות התהליכים הדמוגרפיים שעוברת אמריקה. שמעתי את אחד המומחים לעניני אמריקה (מעולם לא שיערתי עד כמה מרובים אלו במקומותינו, דומה שכל אחד שאי פעם דרכה רגלו בשדרות ברודווי כבר מרגיש את עצמו מומחה לאמריקנה) מסביר איך בעוד דור או שניים הלבנים יהפכו למיעוט. מי שגר בקליפורניה לא ממש מתפלא. דור הוואספים הולך ומתמעט. המהגרים מביאים איתם גוון ליברלי ופתוח יותר, וכן – גם גוון סוציאליסטי יותר – לארץ שהמילה "סוציאליזם" נחשבת בה ליותר גרועה מהמילה טרוריסט.
זהו תהליך ארוך וכואב. הלבנים לא יוותרו בקלות. מדינות הדרום לעולם כנראה לא יקבלו נשיא שחור כעובדה מובנת. המוני ה-red necks, רוכבי ה-pick up truck ושותי הבאדוויזר לא במהרה ימוגו מערבות קנזס. גם זוהי אמריקה. אבל במטחווי השנים הבאות, מספרם של אלו ילך ויקטן.
במובן זה, של תחילת השתנותה של האומה האמריקאית, היה נצחונו של אובמה רק בבחינת הטריגר הראשון.
No More Bush
223 מיליון אזכורים של אובמה בגוגל, והוא רק הנשיא שבדרך. רק 47 מיליון אזכורים לנשיא היוצא, ג'ורג' בוש. אז מה זה אומר על בוש?
כעת, כשגלי האופוריה מבחירתו של אובמה טרם שככו, וכל הפרשנים מתפעלים מהעידן החדש שיפקוד את אמריקה ומתבונתו של הבוחר האמריקאי, בואו ניזכר שאלו אותם בוחרים שלפני ארבע ושמונה שנים בחרו בנשיא עילג, טיפש, חסר כריזמה לחלוטין, חסר מעוף, ובקיצור – חסר הכל! במטותא מכם – האם מאות מיליוני אמריקאים שינו בבת אחת את עורם? האם הם פתאום ראו את האור? על רקע המשבר הכלכלי האיום וההסתבכויות של אמריקה בכל מקום שבו ממשל בוש פעל, נדמה היה לפרקים שכל ברווז היה מצליח לנצח את ממשיכו של בוש. אבל בפועל, אובמה נצרך כאן למאמץ סופר-עילאי, למערכת בחירות שנאמר עליה שהיתה הטובה והאפקטיבית ביותר בתולדות ארה"ב. למזלה של אמריקה, המנצח היה אדם מבריק, כריזמטי, נואם בחסד, אדם עם חזון, שרק במקרה צבע עורו אינו לבן. אני מודה שבדו קרב בינו ובין הקלינטונית רציתי בנצחונה של הגברת, אבל אין ספק ש"יש לו את זה", וההסטוריה תשפוט אם למזלנו היה זה הוא שניצב במוקד ההכרעות באותם ימים קשים של סיום העשור הראשון למאה העשרים ואחת.
טוב ליהודים?
הפרמטר הנצחי הזה, של בדיקת יחסו של כל מועמד לנשיאות לבעיה הישראלית/יהודית, הוא משהו שצריך אחת ולתמיד להתייחס אליו כמות שהוא: פרובינציאליות ברמה הפרימטיבית ביותר.
בואו נהיה כנים: לאור ההשפעה העצומה שיש ללובי היהודים באמריקה, לא תיתכן מציאות פוליטית שבה לאיזה שהוא נשיא תהיה אורינטציה אנטי- ישראלית. בין אם זה רפובליקני או דמוקרטי, כל נשיא היה אוהד של ישראל, מי יותר ומי פחות. מדהים בעיני עד כמה טובי חברי, שהם גם אזרחים הרשאים כבר לבחור, ביססו את בחירתם השנה על מידת הערכתם מי מבין המועמדים יהיה "יותר" פרו ישראלי.
לא אזכיר כאן את האימיילים שכולכם בוודאי קיבלתם, הנושאים גוון אנטי-מוסלמי ואנטישמי. אני מנסה להשוות: האם ההודים, הסינים, הלטינים, אותם מהגרים שהם גם אזרחים אמריקנים כעת, האם גם הם שוקלים את בחירתם בנשיא אמריקני עם מידת הערכתם עד כמה הוא יהיה טוב למדינת המולדת שלהם? נשיא אמריקני צריך לעשות מה שטוב לאמריקה. נקודה. אנו מתרגזים, ואולי די בצדק, כאשר בבחירות לישראל משתתפים חרדים רבים הגרים בק"ק ברוקלין ווילאמסבורג. הכיצד מעיזים אלו להחליט עבור אלו שחיים בישראל? אבל לנו, שנהנים משתי העולמות, החיים כאזרחים אמריקאים אבל ליבנו עדיין בציון, האם מותר לנו לשפוט מועמדים לנשיאות אמריקה על פי שיקולים זרים, פרובינציאלים ולחלוטין לא עניניים?
ולכל המודאגים מאותו חוסיין אובמה, הבה ונציב למולו את האדם אותו בחר להיות ראש הצוות שלו, הלא הוא מר רם עמנואל, יהודי כשר ובן ליורדים ישראלים. השקטה עליכם דעתכם? היש עתה עזר שכנגדו? אחרי הברק בא ר(ע)ם...
הרשו לי לחזור ולהעלות טענה ישנה שלי, שלפיה הנשיא היוצא בוש היה מן הגרועים היותר בתולדות יחסי ישראל-אמריקה. יש המתגעגעים אליו, הן בירושלים והם בקרב חבריי כאן. אך בוא נודה על האמת – בשמונה שנות נשיאותו הוא לא עשה מאומה לטובת סיום הסכסוך הישראלי-ערבי. מצבה של ישראל בתום תקופת קלינטון היה לדעתי טוב ממה שהוא כעת. ומה פירוש: נשיא טוב לישראל? כיצד נמדדת הצלחה זו? האם בקיפאון מדיני, הצבת עמדות קיצוניות, יציאה למלחמות חסרות פשר, חרחורי קרבות ויצוא של שנאת זרים? לא די בסיוע כספי נדיב לישראל. את זה כל הממשלים ידעו לספק. כסף לא היה אף פעם הבעיה. ישראל, עם המערכת הפוליטית והחברתית שלה, זקוקה לאבא תקיף שיגיד לה מה ואיך לעשות, ולא לדוד עשיר שיממן לה את כל שגיונותיה. מה לעשות, אנו לא הברון מינכהאוזן שידע להרים את ציצית ראשו ולחלץ עצמו במו ידיו מהביצה אליו שקע. אנו זקוקים ליד איתנה שתעזור לנו במעשים ולא בדיבורים. לא שזה בהכרח אכסיומה היסטורית, אבל שני הסכמי השלום שלנו, עם ירדן ועם מצרים, נחתמו בזמן ממשלים דמוקרטים. גם פריצת הדרך עם הפלסטינאים (ונכון שיש בינינו הסוברים שהסכמי אוסלו הם אסון, אבל חלקי אינו עימהם) נעשתה עם נשיא דמוקרטי. אני קורא בימים האחרונים שאובמה מתכוון להביא עימו למשרות החשובות חלק מאנשי ממשל קלינטון, אז אולי למתנגדי אוסלו יש עתה סיבה אמיתית לחשש...
לחם, עבודה
טיעון נוסף ששמעתי מכמה חברי הוא הטיעון הכלכלי, שבעיקרו אומר שאובמה יעלה את המיסים, ואין הם רוצים לממן מכספי מיסיהם את אותם בטלנים שלא רוצים לעבוד. זהו טיעון כה מתחסד ושקרי, אך גרועה מכך העובדה שהוא בא ממי שגדל על ברכי מדינת הרווחה הסוציאלית ששמה ישראל.
ההויה קובעת את ההכרה, טען מרקס. קל לשכוח את מיליוני האמריקאים שאיבדו את מקום עבודתם, כאשר תחומי עיסוקיהם עברו להיעשות במזרח הרחוק, כדי לספק לאנשי וול סטריט מספרים רבעוניים מספקים יותר. מה קרה לוול סטריט כולם כבר יודעים. זה לא מנחם את עובדי תעשיית המכוניות בדטרויט. שמעתי היום ששיעור האבטלה הוא הגבוה ביותר מאז תחילת שנות התשעים.
ואני שואל את חבריי, מנהלי ההיטק שטורחים על מכירת פתרונות היי טק מתקדמים ועל פיתוח שבבים מהירים יותר- במשבר הנוכחי, מי הם אותם אמריקאים מובטלים שירצו לקנות טלפונים מהדגם החדיש ביותר? שירצו אינטרנט מהיר עוד יותר? זוהי מערכת אקו-סיסטם סגורה. אם אין מספיק צרכנים ואין כוח קניה מספיק, גם בסיליקון ואלי יהדקו חגורות. צריך לראות את התמונה המלאה. כן, אם אתה מוכשר ומרוויח כמה מאות אלפים בשנה, אין זה נורא אם תשלם יותר מסים. השאלה היא לא אם וכמה לשלם, אלא לאן בסופו של דבר הכסף הולך. טריליוני הדולרים שהלכו למימון המלחמה המיותרת בעירק ולהצלת המערכת הפיננסית היו יכולים לפתור בנקל את כל בעיות ביטוח הבריאות, לבנות תשתיות חדשות, ליצור מיליוני מקומות תעסוקה חדשים, וכו'. מדובר בפשטות בשינוי סדרי העדיפויות. היו סמוכים ובטוחים שגם ממשל רפובליקני היה נאלץ להעלות מיסים. אחרי הכל, מי היה אי פעם מאמין שממשל רפובליקאי יתעסק בהלאמות ובהצלת סקטורים עסקיים כמו שעשה לאחרונה ממשל בוש?
Yes We Can
נקודה מעניינת שאיני יודע עד כמה היא מייצגת, היא סגנון התעמולה וסיסמאות הבחירות בהם נוקטים המפלגות מכל קצות הקשת הפוליטית. אובמה תקף את מקיין על היותו ממשיך משנתו הפוליטית של נשיא גרוע, אך בחר להתמקד בסיסמא של שינוי ותקוה. הרפובליקאים בחרו לתקוף את אישיותו של אובמה, את שאלת "מוסלמיותו" כמו גם קשריו בעבר עם אנשים בעלי עבר מפוקפק כביכול. יכול להיות שאני טועה, אבל איכשהוא נוצרת אצלי התחושה שמפלגות ימין מעדיפות להשתמש בסיסמאות אלימות מילולית ותוקפuת לגופו של אדם. השמאל מנסה להציג חזון, תקווה, רצון לעתיד טוב יותר. אני נזכר בשאט נפש בביבי עם סיסמת "פרס יחלק את ירושלים", שאגב מנסה למחזר את עצמו גם בימים אלו (שלא להזכיר את השאלה הנצחית האם לפרס יש אמא ערבית...).
אז מה יהיה?
דיברו הרבה על חוסר ניסיונו הביצועי של אובמה. אכן, נכון הדבר. אבל – האם באמת זהו הדבר החשוב ביותר בכדי להיות מנהיג מדינה? השאלה נשאלת כיוון שגם בישראל עולה השאלה הזאת לעתים תכופות. לא נשכח שלביבי היה ניסיון מצומצם עד מאוד שעה שנבחר לראשות ממשלה. אני סבור שההתיחסות לשאלה זו היא פחות רלוונטית מאשר הנקודה החשובה באמת, שהיא: האם למנהיג הנבחר יש מספיק מעוף וחזון, האם יש לו דרך וכיוון, האם יש לו השקפת עולם מגובשת? נשיא ארה"ב, כמו גם ראש ממשלה במקומותינו, צריך בעיקר צוות ביצועי טוב לצידו. הוא צריך לבחור את האנשים שידעו לבצע מדיניות שהוא יתווה את כיוונה. ואם נחזור רגע לבוש, הדחליל הזה בסך הכל היווה פאסאדה לחבורה צינית של פוליטיקאים בעלי השקפת עולם קיצונית, ניאו שמרנית, מילטנטית, רודפת בצע, שאת תוצאות הגשמת שאיפותיהם ההרסניות אנו כולנו חווים על בשרנו בימים אלו. אובמה מביא עימו רצון לשינוי ולעשיית דברים "אחרת", עם הדגשים שונים ממה שהיה לקודמיו.
במצב הדברים הנוכחי, לא יהיו לממשלו החדש של אובמה מאה ימי חסד. אין מה לקנא בו. הזמן יוכיח. התקוות שתולים בו הן אזרחי מדינתו, אך לא פחות מכך אזרחי העולם כולו, הם כמעט בלתי אנושיים.
לטובת תושבי כדור הארץ כולו, מוטב כי יצליח!!
באין חזון יפרע עם
ואסיים בנימה פסימית. מתוך תחושת דכדוך אני משווה בין יכולתה של אומה בת שלוש מאות בני אדם להצמיח מנהיג כריזמטי בעל יכולת חזון. המערכת הפוליטית בישראל, אומה קטנה של שבעה מיליון, נאלצת להעלות גירה ולמחזר עד לעייפה את מנהיגיה הכושלים והמאוסים. שוב ביבי מתקמבק, ברק בלתי נגמר, דמויות שסברנו כי נכנסו לעד למוזיאון השעווה חוזרות ומגיחות אלינו, מבני (הנסיך) בגין ועד דן (החרצוף) מרידור. שינוי רציתם? את מירי רגב קיבלתם.
