בין שתי נשים - הרהורים פוליטיים/פמיניסטיים

עץ או פאלי(ן)

המועמדת הרפובליקאית לסגנות נשיאות ארה"ב היא דוגמא מצוינת למה שיכול אדם לצפות בארץ האפשרויות האכן בלתי מוגבלות. העיתונות האמריקאית מלאה בנסיונות לגלות כמה שיותר פרטים מעברה של אשה שעד לפני כמה ימים אף אחד באמריקה, להוציא כמה אסקימוסים ודובי גריזלי, לא הכיר כלל. מאליה עולה השאלה הצינית אם בכלל נדרש נסיון כלשהו לפני שאדם יכול להתמודד על אחד המשרות הנחשקות והקשות ביותר העולם?

התשובה של גברת שרה היא ברורה: Yes, I can!

יש לה נסיון קצר כראש עיריה, יותר נכון ראש שכונה של כשמונת אלפים איש (הרבה פחות ממספר התושבים בשכונה שלנו ב-Sunnyvale), ואחר כך נסיון מה כראש מדינת אלסקה, שמספר הכולל של תושביה הוא כ-800 אלף איש, פחות ממספר תושבי עיר המחוז שלנו, סן חוזה. את שם העיירה אפילו זקני אלסקה לא מכירים. ומה המסר שלה - גם ניהול בסדרי גודל זניחים אלו הוא יותר ממה שעשה המועמד הדמוקרטי לנשיאות...אני מניח שאם נמשיך בכיוון הזה, אזי גם ניהול גני ילדים (ואני מכיר מועמדת מצוינת) בא בחשבון...מה חבל שיש גם צורך להיוולד על אדמה אמריקאית כדי לעמוד בקריטריונים, מה שמעלה עוד נקודה מעניינת בבחירות הנוכחיות - שניים מהמועמדים מייצגים מדינות "נידחות" כמו הוואי ואלסקה, לא בדיוק Hard Core של הפוליטיקה האמריקאית.

אופייה של אשה זו הוא באמת דוגמא מרתקת לבחינת הסטריאוטיפ של מצביע רפובליקאי. אז מה יש לנו כאן:

אשה לבנה, משפחה עם חמישה ילדים, מאמינה אדוקה בנצרות, תומכת באחזקת נשק, ציידת נלהבת של בעלי חיים, השקפת עולם מילטריסטית, מתנגדת להפלות ולמין בטוח (חבל שלא לימדה את בתה בת הטיפש עשרה איך לא מביאים ילדים לעולם) – בקיצור: סופר-שמרנית. אבל על כל זה כבר בטח קראתם במקומות אחרים.

האספקט המדהים ביותר, לגבי, הוא המרכיב הדתי-נוצרי של המפלגה הרפובליקאית, ובהרחבה - של החברה האמריקאית בכללותה.

[במאמר מוסגר הריני להזהירכם – קראתי זה עתה את ספרו של ריצ'ארד דאוקינס "יש אלוהים?". התיחסות לספר זה מצריכה דיון ארוך ונפרד, שאני מבטיח לעשות בקרוב. אחד הממצאים המעניינים שמעלה הסופר הוא איפיונה הדתי-קיצוני של אמריקה בת ימינו. בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב, אמריקה היא מדינה דתית-נוצרית-שמרנית עד למאוד. אנו שמענו אולי פה ושם על ההתנגדות ללימוד התיאוריה הדארויניסטית, אבל זהו רק קצה הקרחון. אם תשימו לב היטב, התרבות והשפה האמריקאית רוחשים התיחסויות דתיות על כל צעד ושעל: “In God we trust”, “God Bless America”. אלו אינן סתם אזכורים לאיזה כוח עליון – הם באמת מתכוננים, מילולית, לכך שרוח הקודש משרתת את האינטרסים של אמריקה!

צפיתי בשידור חי מהועידה הרפובליקאית. איני יכול אפילו לנסות ולהתחיל למנות כמה פעמים הוזכר שמו של האל הטוב והמיטיב, שבזכותו אמריקה תמשיך לשגשג לעד. זה אולי ממשיך את המסורת הפרוטסטנטית של מייסדי האומה הזאת, אך בעידן של היום מטיל ספק כבד בצלילות דעתם של האמריקאים –האם האל מעדיף את ארצם יותר מאשר, נאמר, ספרד או איטליה, הנוצריות (לצורך הענין) לא פחות? להזכירכם – מדובר במדינה שחרתה על דגלה ובחוקתה המהוללת את הפרדת הדת והמדינה.

מפלגה זו נשענת על רוב מוצק של מיליוני מאמינים אוונגליסטים אדוקים (ובוודאי יצא לכם לראות את כל המטיפים הדתיים בדרשות סוף השבוע ההזויות בטלויזיה (האמת – די מפחיד לראות עד כמה גדולה השפעתם המאגית על קהל מאמיניהם). אנו הישראלים טועים לראותם כתומכי יהודים מובהקים. יהדות עבורם היא רק אמצעי בדרך לארמגדון והשלטת האמונה הנוצרית הקנאית על כל האנושות. מבחינה זו הם אינם שונים בהרבה מהאיסלאם הקיצוני (עוד נקודה שדאוקינס מעלה בספרו). ההבדל בין שני גופים אלו הוא רק ביכולת הביצוע וברצון העכשווי לממש את השאיפות.

אנו חיים בקליפורניה שהיא מדינה ליברלית עם מגוון דעות, אנשים ותרבויות. אבל מדינת הזהב היא בוודאי לא דוגמא מיצגת לאמריקה. מדינות הדרום, או מה שנקרא "חגורת התנ"ך", הם אולי מייצגים טובים יותר של אמריקה הרפובליקאית. ושלא תטעו - רוב האמריקאים הם רפובליקאים בנשמתם. יש להם סיכוי גדול להמשיך ולשלוט גם בארבע השנים הקרובות. מה זה מבשר לעתידה של המדינה הגדולה הזו? האם סוף האימפריה מתקרב? גם על זה יבוא המשך בקרוב.

שתי דברים נוספים בשידור מהועידה בלטו לעיניי הישראליות:

ההדגשה של ערכי המשפחה - ההתמקדות של פאלין במשפחתה ובעיקר בהצגת ילדיה, עם דגש על התינוק שהוא בעל תסמונת דאון. הצגת הילד לעיני כל, כהתרסה האומרת - יש לי ילד מיוחד, ואני רציתי אותו ומתכוונת לטפל בו, והנה – ראו אותו! עם כל הכבוד, רוב האנשים שאנו מכירים היו בוחרים שלא להביא לעולם תינוק עם הלקויות הקשות האלו, ועל אחת כמה וכמה לא לנסות להוציא מזה רווח פוליטי. הדברים כמעט גובלים בפורנוגרפית ילדים. מחזה די דוחה. יכול להיות שהפאלינים הן אנשי משפחה טובים (ועדיין – בתם בת 17 נכנסה להריון ותתחתן בקרוב – ממש מומלץ לבנות בגילה), אבל אין זה עושה את הגברת למועמדת לנשיאות טובה יותר. ביל קלינטון לא היה מופת אישי ודוגמא לאיש משפחה מי יודע מה, אבל היה פוליטיקאי בעשר דרגות מוצלח יותר.

היכולת הוורבאלית של הפוליטיקאים האמריקאים - קלינטון שהזכרתי זה עתה, ואובאמה אינם היחידים שניחונו בכושר ריטורי עילאי. הם אולי מיקסמו כישרון זה. כל אישיות פוליטית שעלתה על דוכן הנואמים בוועידה ניחונה בכושר דיבור מרשים. מה לעשות, יש להם את זה לאמריקאים. הם לומדים זאת כבר מגיל צעיר. לא בטוח שבעשייה הם כולם חזקים, אבל לדבר הם יודעים (טוב, הנשיא הנוכחי הוא באמת דוגמא לא טובה...אני מודה), ומצגת עם מסרים חזקים וברורים הם יודעים להעביר. נסו לחשוב על מנהיגים ישראלים שיודעים כך לדבר ולהחזיק קהל. גבר-גבר מופז? דיכטר? ברק? אפילו ציפיטפוט? כן, הם יכולים לדבר במובן של הוצאת מלים מהפה, אבל זוהי לא יכולת נאום. האחרון שהצטיין בכך היה בגין, וגם לביבי יש משהו מזה (שאריות משנותיו הארוכות באמריקה?), ובואו לא נזכיר את אולמרט, שיכולת ממש לחוש איך הוא עצמו לא מאמין לאף מלה שיוצאת מפיו.

המינוי של גברת פאלין הוא, יותר מכל, ניסיון ציני להוכיח שגם הרפובליקאים יכולים להציג דמות נשית כמועמדת לנשיאות (או לפחות לסגנות). הגיע הזמן שנאמר מלה אחת או שתיים על נשים בפוליטיקה (ואני כותב זאת כמי שמחזיק מעצמו גבר פמיניסט, אם יש בכלל הגדרה כזאת). בסיכומו של דבר, מה שקובע הוא הניסיון והאישיות של המועמד ולא הרכב הכרומוזומים שלו. אין לי שום בעיה עם נשים מהסוג של הילארי הדמוקרטית או קונדוליסה הרפובליקאית. אלו שתי נשים שהוכיחו הן אישיות עצמאית וחזקה, והן ניסיון פוליטי וביצועי עשיר. הן בוודאי שקולות (אם לא יותר) לכל מועמד גברי אחר. עדיין, אף אשה לא הגיעה לסוף המירוץ באמריקה. אני בטוח שהמגמה הזאת תשתנה בעתיד. אבל לעצם הענין - האם יש לגברת פאלין את הכישורים הדרושים? במלים אחרות, לו היה מדובר במר פאלין, האם הרזומה שלו (כפי שמוצג לעיל) היה מספיק כדי להכשיר אותו כמועמד לגיטימי לתואר סגן הנשיא? מסופקני. זוהי הצביעות האמריקאית הטיפוסית.

נשאר לנו רק לחכות ולראות האם נזכה בסגנית נשיאה ראשונה או בנשיא שחור ראשון. הסטוריה תיעשה עוד כמה חודשים בבית הלבן/הורוד/השחור.

ציפי(ה) למשהו טוב

הבחירות הקרבות למפלגת קדימה מעמידות אתגר קשה, ואולי זאת משימה בלתי אפשרית: אם באמת הייתי צריך לבחור, מי המועמד הכי פחות בעייתי שהייתי מוכן לתמוך בו? במצב הפוליטי העכשווי הישראל, גם אם אתה לא מצביע לקדימה (כמוני), עדיין ייתכן מאוד שמועמד נבחר זה יהיה לפרק זמן מסויים ראש הממשלה. אחרי הפסילה הכמעט-אוטומטית של דיכטר (איך אתה יכול לזרוק ממשטרה כה אימפוטנטית את הקצין הביצועי הטוב ביותר שלך? ככה אתה מצפה שנאמין לך שתוכל לבצע משימות כבדות יותר כראש ממשלה?) ומופז (אתם באמת רוצים גבר-גבר עם מטען תרבותי כמו שלו להנהיג את המדינה? האדם מחליף דעות ומפלגות מהר ממהירות האור) נשארנו רק עם ציפורה.

כאן אני שב לשאלה הפמיניסטית. האם רק בזכות היותה אשה מועמדת (אה, כן, שכחתי – והיא גם כנראה נקיית כפים ושמה לא נקשר, בינתיים, לשום פרשיית שחיתות) עלינו לתמוך בה מיידית? מה בדבר כישורים? ניסיון? כן, יש את העניין הזה של שרת חוץ. תפקיד די אנמי. השפעה על תהליכי קבלת החלטות? נו באמת. אולמרט לא ספר אותה ממטר. מלחמת לבנון השניה? היתה שותפה מלאה לפשלות. הישג כלשהו שיכול להיזקף על שמה? נאדה (ולא – החלטה 1701 אינה כה טובה, באה באיחור רב, ויישומה הוא פרובלמטי במקרה הטוב). אבל גרוע מזה הוא חוסר מוחלט בכישורים בין-אישיים, יכולת להוביל צוות ולנהל אנשים, מה שכאן קוראין: Soft Skills. צפיתי בראיון שערכה עימה עינב גלילי. מסקנה נחרצת - לגברת לבני אין את זה. היא פשוט לא מסוגלת ליצור שום מגע אנושי אמיתי. שום חמימות, שלא לדבר על היעדר טוטאלי של חוש הומור טוב, של גילויי אמפתיה, כישרון ליצור חברויות, אפילו סתם small talk. עם כל שנאתי לאתרוג שרון, לבן אדם היה חוש הומור ויכולות חברתיות שלציפי לעולם לא יהיו. אגב – גם מר אהוד נטול ברק בתחום זה.

האם חוסר בתכונות אישיות אלו הוא אכן בעיה? האם אנשים קומוניקטיביים הם מנהיגים טובים יותר? התשובה שלי היא חיובית, והא לראיה – אותו ר"מ (במיל', וכנראה גם לתמיד) ברק. ודוגמה הפוכה, שוב ביל קלינטון.

אפרופו נשים בפוליטיקה הישראלית – יש מחסור חמור במועמדים ראויים לראשות הממשלה הנמנים על המין הגברי, ועל אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר מגיעים למין החזק. איני יכול להעלות בדעתי כרגע אף מועמדת ראויה מאף מפלגה (לימור? מה שנזכור ממנה זה הזינוק על הפודיום לזכות ברגע תהילה עם מדלית זהב אולימפית לא-לה. יולי? רכה מדי, אין לה את הדרייב). יש הרבה נשים מוכשרות בתעשייה, בכלכלה, במשפט ובאקדמיה, אבל אף אחת מהן לא פנתה לפוליטיקה (ומבין חברות הכנסת והשרות לא היית מעיז אף לחשוב על מישהי הולמת לכבוד הראוי). השם האחרון שעולה בדעתי הוא של הפוליטיקאית במיל' שולמית אלוני. עם כל ההשגות עליה שיש לרבים מאיתנו, היא לפחות קורצה מהחומר ממנו מורכבים ראשי ממשלה.

דבר אחד בטוח חברים – משעמם לא יהיה עם שרה וציפי. התקווה היחידה שלי היא שאם ייבחרו, הן יביאו בכל זאת איזה שהוא תבלין נשי (שלא לדבר על איזה בושם צרפתי משובח) למטבח המהביל הפוליטי. אני באמת ובתמים חושב שלנשים (בהכללה) יש מיטען טוב יותר של תכונות אינהרנטיות כאשר מדובר בקבלת החלטות (לגבי הביצוע עצמו, לא בטוח למי מהמינים יש עדיפות). ואם אתם באמת מתעקשים – אצלי בבית השאלה לא קיימת: הרשות לקבלת החלטות כמו גם הרשות המבצעת והרשות השופטת, כולן מרוכזות בידי אשה אחת. ואם לא תראו המשך לטור זה, דעו מדוע זה קרה...