Baby (Don't) Come Back

הוא עוד ישוב

אנו עדים לאחרונה (ואולי זה היה כך תמיד?) למין טפטוף מתגבר של הופעות מוסיקליות של מי-שהיו. ההופעה הקרובה בישראל של סיר פול מקארטני היא כמובן המדוברת ביותר, ובואו לא נשכח את ההופעה לפני כשבועיים של Deep Purple (או מה שנשאר מהם). למי שגר באמריקה יצא לראות לאחרונה את Creedence Clearwater Revival ואף את ההופעה המדהימה (כך אומרים) של רוג'ר ווטרס, איש להקת Pink Floyd.

אז מה קורה כאן? האם זהו רק פרץ נוסטלגיה של דור שנות הששים? האם הגיבורים המזדקנים של דור הפרחים עדיין רוצים להוכיח שכוחם במותניהם, או ליתר דיוק – בקולם ובנגינת הגיטרה שלהם? האם זהו סתם נסיון ציני לעשות עוד קופה ולהעשיר את כיסיהם המתדלדלים של הרוקיסטים הקשישים שכילו ימיהם בסמים, סקס ושטויות אחרות? ואולי זה פשוט רצון נואש של אנשי השואו ביזנס לזכות בעוד מנה אחרונה של תשואות ואהבה מהקהל, הסם הממכר הזה שהוא בדמם של האמנים. כל התשובות, אגב, נכונות. אבל יש משהו פאתטי ואנאכרוניסטי כשאנו רואים את הישישים האלו ,שחלקם מגרד את גיל השבעים, קופצים כמו עלמים צעירים ומאיימים לשבור את הגיטרות החשמליות. הבן אדם סובל מראומטיזם מתקדם, רעמת השיער (אם עוד ישנה כזו) מלבינה לה (ואולי זו בכלל פאה שמכסה על הקרחת?), אבל האנרגיות, האנרגיות... כנראה מי שהיה פעם רוקיסט בנשמתו, לתמיד יישאר כזה

עברו כארבעים שנה מאז אותם ימים מתוקים של The Dark side Of The Moon ו-Abbey Road. שתי דורות חלפו, שינויים עצומים בצריכת המוסיקה ובטעמים מוסיקיליים, הרגלי תרבות שונים. אפילו הצורה הפיסית בה אנו צורכים מוסיקה הם שונה לחלוטין היום. נכון, אנו עדיין מתרפקים על אותם ימים (טוב, רק באמת המבוגרים שבנו) ונזכרים בעטיפות התקליטים של החיפושיות, איך הנחנו ביד רועדת את מחט הפטיפון (היה פעם מכשיר מגושם בשם זה) וניגנו בחיל ורעדה את A day In a Life. אח, היו ימים...

אז מה זה באמת עושה לנו לשמוע את מקארטני מנגן את האקורדים הבלתי נשכחים של Yesterday? הרי אנו מכירים את השירים בעל פה, עליהם גדלנו, אותם אנו ממשיכים לשמוע עד היום. הביצועים של פול בהופעה היום רק יכולים להזכיר במשהו, במקרה הטוב, את הביצועים האורגינלים של פעם. האם לנעורינו שלא יחזרו אנו מתגעגעים? אילו מיתרי עצב בליבנו, זה שנעשה גס עם השנים, מרטיטים צלילי Suzie Q?

אני באופן אישי מעדיף להישאר עם הזכרונות, עם התחושות שהיו לי כששמעתי לראשונה את סרג'נט פפר. אולי אני טועה, אבל חוששני שלשמוע את פול מבצע בליווי נגנים מזדמנים את Let It Be (ובמיוחד כשאני קורא שהנ"ל איבד למדי את יכולתו הווקאלית) יש פוטנציאל להרוס את אותה אשליה, עמומה ומתוקה של איך זה צריך היה להישמע אז. יש אולי דברים שצריך להשאיר נטועים בזכרון הפרטי הסנטימנטלי שלנו. יש ערך לדברים הקורים בעת התהוותם. לשמוע ולראות את הביטלס בשנת 64 היה חלק מתהליך ההתבגרות שלנו. חלק ממרד הנעורים שלנו (מרד שלא קרה בישראל). אבל ללכת באיחור של ארבעים שנה לראות אדם ממחזר את נעוריו ואת תקופת הזוהר שלו... אדם שלפני שנתיים הגיע לגיל בו הוא הצהיר בשירו:

When I'm sixty-four

You'll be older too

And if you say the word

I could stay with you

אז כן, We are older too, ואנו אומרים את המילה: הפסיקו!

אל תהרסו את הזכרונות, אחרי הכל

You will always stay with us!

נ.ב.

מישהו יודע מתי הופעת האיחוד הבאה של כוורת?

Something

ואם כבר מדברים על הביטלס: אני מודה ומתוודה – אינני יודע אם הייתי הולך להופעה של מקארטני. באופן אישי אני סבור שהוא היום רק צל חיוור של מי שהיה חיפושית גאה. לטעמי המוסיקלי, ג'ון לנון היה מוכשר עוד יותר, שלא לדבר על מבחן האישיות. אבל את לנון אוכל לבקר רק בגן עדן באגף המיועד לגאוני המוסיקה, שם מקומו יכירנו יחד עם פול לצידם של מוצרט ובטהובן. מקארטני, בהנחה שלא מת (כפי שטען יואב קוטנר בכתבת הרדיו הבלתי נשכחת), לא הגיע לאותן פסגות מוסיקליות לאחר פירוק הלהקה.

[שאלת טריויה – מישהו זוכר איזה שהוא שיר בלתי נשכח שפול יצר בשנים שלאחר פירוק החיפושיות?]

הביקור ההסטורי של חיפושית לשעבר במדינה היהודית נתן לכמה זרזירי תקשורת הזדמנות לראיין את אביר הממלכה הבריטית. חלקם אף נסע במיוחד ללונדון המעטירה. עם כל הכבוד (ואין הרבה כזה) לאותם אנשי תקשורת שיוכלו מעתה להגיד לנכדיהם בבוא היום ש"פול ניגן לי בגיטרה המקורית שלו אקורדים משיריו, וזאת ממש בהופעה פרטית, מטר מהעינים שלי", יש רק אדם אחד בישראל שאני הייתי רוצה שיראיין את פול. לאדם זה, שהוא עיתונאי מוסיקה ושדרן ותיק שכבר ארבעים שנה משמש כאנציקלופדיה מהלכת לתולדות הביטלס, קוראים יואב קוטנר. סלחו לי על הצניעות, אבל אני מחזיק מעצמי כידען לא קטן בנושאי ביטלמניה, לבטח יותר מאותם מראיינים שטרם נולדו כשפול שר על לוסי ברקיע היהלומים. אבל ידיעותי מתגמדות מול מה שיואב יכול לספר לכם. לשלוח עיתונאי ללונדון כדי לשאול את פול למה הביטלס התפרקו? סעו לרמת גן ושאלו את קוטנר. הוא יודע יותר טוב. אבל אני מניח שפול כבר רגיל מזה שנים לכל מיני עיתונאים נודניקים, והוא לבטח ממחזר שוב ושוב ושוב את תשובותיו, כיאה לג'נטלמן אנגלי אמיתי. דבר אחד אני יכול להבטיח לכם – מג'ון הייתם מקבלים תשובות קצת יותר אמינות ומתוחכמות, אבל לנון כעת מדבר רק עם המלאכים.

לא תלינו את הנעליים?

תופעת ה-Comeback אינה ייחודית רק לאמנים. גם בספורט היא מוצאת ביטוי, אם כי כאן, באופן טבעי, מדובר בפרקי זמן קצרים יותר.

בזמן האחרון התבשרנו על שובן לפעילות של שתי אגדות ספורט. ברט פארב, אחד מהקווטרבקים הגדולים של כל הזמנים, החליט לחזור לפעילות בגיל 38. כבר 18 שנים הגוף שלו מופל, מוכה ושוב מופל, וחוזר חלילה, אך הגבר הזה לא נשבר. הוא פשוט אוהב יותר מדי את המשחק. גם רוכב האופניים האגדי לאנס ארמסטרונג הודיע על קאמבק, והוא מציב כמטרה את הטור-דה-פראנס בשנה הבאה. במקומכם, לא הייתי מהמר נגדו על התוצאות. אם נאמץ מעט את זכרוננו, גם הכרורסלן מיכאל ירדן (הידוע קצת יותר כמייקל ג'ורדן) חזר לפני כמה שנים לפעילות (די כושלת) של כשנתיים, פשוט כי הרגיש שהוא עוד מספיק טוב עבור הליגה הטובה בעולם.

ואני שואל את עצמי: מדוע הם עושים זאת? למה לא לפרוש בשיא? אנו רוצים לזכור את הספורטאים הנערצים האלו בשיא גדולתם. לא רוצים לראות אותם מתאמצים לשרוד מול עדר אתלטים שהם מחצית מגילם. מה הם מנסים להוכיח? האם הם באמת לא יכולים בלי זה? עד כמה גדולה אהבת המשחק? הרי כטיפוסים תחרותיים כל כך, יש להם רק מה להפסיד.

יתכן ותשובה אפשרית נוספת היא: הם פשוט לא יודעים מה לעשות חוץ מספורט. כן, יש להם חוזי פרסום במיליונים, אבל מה שהם באמת יודעים לעשות זה רק לזרוק את הכדור, אז הם מנסים למשוך ולמשוך את הרגע. מבחינת תוחלת החיים, הם לא הגיעו אפילו למחצית הדרך. מה יש להם לעשות בשארית חייהם הבוגרים? ללכת לעבוד בגוגל?

אז מי עוד בתור?

לנוכח מפגני החולשה של הגנת נבחרת ישראל בכדורגל, הייתי בודק האם ויסוקר עוד בסביבה...